הוא בן 9 עוד רגע. בלי שום צל של ספק גדול מספיק כדי ללמוד לשחרר.
אתמול, לאחר ציפיה ארוכה וחפירה מרוגשת ואינסופית נסע לקייטנת סבא-סבתא, במרחק 15 דקות נסיעה מהבית.
תכנית עמוסה של בילויים וכיופים, יחד עם אחותו הקטנה ובן דוד אהוב, שכוללת שינה אצל סבא וסבתא, ותכנית עמוסה למשך שלושה ימים ושלושה לילות.
ארז מזוודה, חיפש באינטרנט פרטים על כל מקומות הבילוי המתוכננים, דמיין איך יהיה, ובעיקר הבטיח לעצמו (ולי) שלמרות שיהיה לו (אולי) קשה, הוא ישאר לישון שם בלילה.
22:06. טלפון. הוא בוכה בהיסטריה.
"טעיתי. הערכתי את עצמי יותר מדי. אני לא יכול בלעדיך. בואי לקחת אותי עכשיו"
(זה ציטוט מדויק של המילים שלו. בחיי שהוא רק בן 9)
התחלתי את השיחה בהבהרה, שמבחינתי בסופו של הערב הוא יישן אצל סבתא, ואני לא באה לקחת אותו, ומשם עברתי לשיכנוע מסיבי בכוחותיו הנפשיים, בהתגברות על אתגרים, בכך שכל דבר טוב בחיים צריך להיות מלווה, לעיתים, בוויתורים ופשרות. והוא בוכה. עד אימה. "בואי! עכשיו!"
בשלב מסויים של השיחה גם הרמתי את הקול. צעקתי לטלפון: "תפסיק לבכות תכף ומיד! עכשיו אני מדברת!!". דממה מהצד השני של הקו. עוד כמה מילות חיזוק ודוגמאות מהעבר (זוכר שלא יכולת להירדם בלי שנשב לידך? זוכר שהיה צריך ללוות אותך כל פעם לשירותים?) את כל אלה כבר עברנו. תודה לאל. לאחר מאבקי כוח ממושכים וקשים. ילד עם עמדה, אין ספק.
שלחתי אותו לשטוף פנים, להכין כוס תה, ולקחת את עצמו בידיים. "אתה בן 9. אתה מסוגל להתמודד ולהצליח".
בדקתי בטלפון. סה"כ זמן השיחה - כמעט 11 דקות.
אחרי רבע שעה אחותי סימסה לי שהוא יושב ושותה תה.
אחרי עוד רבע שעה הלך למיטה והשכיב את עצמו לישון.
כמה דק הוא הגבול שבין החדרת אמונה עצמית וביטחון ביכולתך להתגבר על מיכשולים לבין הקטנת הקושי שלך, וביטולו.
כשאני אומרת "אני מבינה שקשה לך, אבל אתה יכול בכל זאת", האין זה קרוב מדי ל: "יש לך קושי, אבל תתמודד. אין לי כוונה לעזור"?
הלכתי לישון בתחושה שעשיתי את הדבר הנכון, אבל אני לא בטוחה שזו גם התובנה שלו.
הוא (ואחותו. והבן דוד) קמו הבוקר בשעה 5:30 לפנות בוקר (סליחה, אמא...) ליום חדש של חוויות, בילויים, והתמודדות.
שוחחנו בבוקר, ואמרתי לו כמה אני גאה בו.
אחותו (בת חמש) לעומת זאת, אמרה לי "אמא, אני מתגעגעת אליך, אבל לא רוצה אותך. רק מתגעגעת :)"
עד מתי אוגוסט 2011.
אתמול, לאחר ציפיה ארוכה וחפירה מרוגשת ואינסופית נסע לקייטנת סבא-סבתא, במרחק 15 דקות נסיעה מהבית.
תכנית עמוסה של בילויים וכיופים, יחד עם אחותו הקטנה ובן דוד אהוב, שכוללת שינה אצל סבא וסבתא, ותכנית עמוסה למשך שלושה ימים ושלושה לילות.
ארז מזוודה, חיפש באינטרנט פרטים על כל מקומות הבילוי המתוכננים, דמיין איך יהיה, ובעיקר הבטיח לעצמו (ולי) שלמרות שיהיה לו (אולי) קשה, הוא ישאר לישון שם בלילה.
22:06. טלפון. הוא בוכה בהיסטריה.
"טעיתי. הערכתי את עצמי יותר מדי. אני לא יכול בלעדיך. בואי לקחת אותי עכשיו"
(זה ציטוט מדויק של המילים שלו. בחיי שהוא רק בן 9)
התחלתי את השיחה בהבהרה, שמבחינתי בסופו של הערב הוא יישן אצל סבתא, ואני לא באה לקחת אותו, ומשם עברתי לשיכנוע מסיבי בכוחותיו הנפשיים, בהתגברות על אתגרים, בכך שכל דבר טוב בחיים צריך להיות מלווה, לעיתים, בוויתורים ופשרות. והוא בוכה. עד אימה. "בואי! עכשיו!"
בשלב מסויים של השיחה גם הרמתי את הקול. צעקתי לטלפון: "תפסיק לבכות תכף ומיד! עכשיו אני מדברת!!". דממה מהצד השני של הקו. עוד כמה מילות חיזוק ודוגמאות מהעבר (זוכר שלא יכולת להירדם בלי שנשב לידך? זוכר שהיה צריך ללוות אותך כל פעם לשירותים?) את כל אלה כבר עברנו. תודה לאל. לאחר מאבקי כוח ממושכים וקשים. ילד עם עמדה, אין ספק.
שלחתי אותו לשטוף פנים, להכין כוס תה, ולקחת את עצמו בידיים. "אתה בן 9. אתה מסוגל להתמודד ולהצליח".
בדקתי בטלפון. סה"כ זמן השיחה - כמעט 11 דקות.
אחרי רבע שעה אחותי סימסה לי שהוא יושב ושותה תה.
אחרי עוד רבע שעה הלך למיטה והשכיב את עצמו לישון.
כמה דק הוא הגבול שבין החדרת אמונה עצמית וביטחון ביכולתך להתגבר על מיכשולים לבין הקטנת הקושי שלך, וביטולו.
כשאני אומרת "אני מבינה שקשה לך, אבל אתה יכול בכל זאת", האין זה קרוב מדי ל: "יש לך קושי, אבל תתמודד. אין לי כוונה לעזור"?
הלכתי לישון בתחושה שעשיתי את הדבר הנכון, אבל אני לא בטוחה שזו גם התובנה שלו.
הוא (ואחותו. והבן דוד) קמו הבוקר בשעה 5:30 לפנות בוקר (סליחה, אמא...) ליום חדש של חוויות, בילויים, והתמודדות.
שוחחנו בבוקר, ואמרתי לו כמה אני גאה בו.
אחותו (בת חמש) לעומת זאת, אמרה לי "אמא, אני מתגעגעת אליך, אבל לא רוצה אותך. רק מתגעגעת :)"
עד מתי אוגוסט 2011.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה