פעם לפני שנים רבות, כשהייתי בבית ספר יסודי, הייתה לי חברה ממש טובה, שלא היה לה טלפון בבית (אם את קוראת במקרה, אני מתגעגעת אליך, תתקשרי!)
כדי לקבל קו טלפון היה צריך קשרים עם מישהו במשרד התקשורת, או לחכות כמה שנים עד שמגיע תורך.
היום, בעידן התקשורת האלקטרונית, קצת קשה להאמין, אבל היו די הרבה אנשים שלא היה להם קו, או שהיה להם קו משותף עם השכנים...
כשרציתי לדבר איתה, הייתי פשוט באה, נעמדת מתחת לבית שלה וקוראת לעבר החלון שלה בתקווה שהיא בבית, ובתקווה שבא לה לרדת או לקרוא לי לעלות.
כשהילדים שלי שומעים את זה היום קשה להם להאמין שהתייצבתי בבית של מישהו בלי לתאם מראש...
היום היו אצלנו חברים אהובים במיוחד. ישבנו קשקשנו, אכלנו, צחקנו.
שני אנשים בגילי (קצת פחות, למען ההגינות אני חייבת לציין), שאין להם פייסבוק.
פתאום נזכרתי בימים ההם, שבהם טלפון לא היה מובן מאליו ולא לכל אחד פשוט היה טלפון בבית, וסלולרי, וכתובת מייל, וסקייפ, וסמארטפון שמאפשר לתקשר בחמש דרכים שונות מכל מקום בעולם.
אין להם פייסבוק, ולכן הם לא שותפים לחלק גדול מחיים שלי, למשל.
אני כותבת, ומפרסמת, ומעדכנת (כמעט) כל יום מה עובר עלי. עולם שלם שהייתי רוצה לשתף, והם לא יודעים.
ויותר גרוע מזה, אין להם פייסבוק, והם לא מצייצים לעולם מה קורה איתם, ואני (והעולם) דווקא סקרנים...
אז תקשיבו, חברים יקרים שלי, זה שלבת שלכם יש פייסבוק לא פוטר אתכם.
בעוד 20 שנה הרי הנכדים לא יאמינו לכם שפעם לא הייתם מקושרים.
נתראה, הא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה