כשהתחלתי לכתוב בבלוג הזה, לא תיארתי לי שהוא עורר עניין במישהו, בטח לא בילדים שלי.
רשומה, ועוד רשומה, ואני, כהרגלי שקועה בעצמי וכותבת על מה שעולה לי באותו הרגע, לא דופקת חשבון.
הופתעתי לגלות שכמו בעוד הרבה תחומים אחרים בחיים בין אחים, במקום שאפשר לייצר בו תחרות או קנאה, הן ייווצרו מיד, וכך יצא שהבלונדינית הסבה את תשומת לבי לעובדה שעל שאר אחיה כתבתי, ואילו היא, כמו פעמים רבות בעבר, נשארה "הילדה השקופה".
"השקופה" זה כינוי שהדבקנו לה כבר לפני לא מעט שנים, אולי אחרי שאחיה נולד. יש ילדים כאלו, שבתוך הקלחת המשפחתית הם פשוט שקופים. אני יודעת שבקריאה ראשונה זה נשמע לא משהו, אבל דווקא במקרה שלה זו מחמאה, ועוד איך.
היא כל מה שהורה היה מאחל לילד שלו – החיים חולפים על פניה בכביש המהיר, והיא טסה לצידם על האוטוסטרדה. אף פעם (כמעט) לא צריך להתערב, לא צריך לדחוף, לא צריך להחליף גלגל. בשעה שעם אחותה הבכורה עברנו (ואנחנו עדיין עוברים) את הכל בפעם הראשונה (רק בשבועיים האחרונים היה לנו מבחן תיאוריה אחד, צו ראשון, ולקינוח הגיע תאריך גיוס. פברואר 2013, הכינו את הממחטות!), ובהתחשב במניירות והדרמה שמייצר אחיה הצעיר (נסיך, אין מה לעשות), ולאור העובדה שלאחותה הקטנה עדיין מנגבים את הטוסיק – לא נותר לה אלא להיות "השקופה".
לאור רמזים עדינים שנשלחו לעברי ("אמא, את לא אוהבת אותי יותר!" בצ'אט של הפייסבוק, מלווה בלינק לאתרי אימוץ, על מנת שיקל עלי למסור אותה) החלטתי להקדיש רשומה מוזמנת זו לך, ילדתי השקופה, למען תדעי את, וכל מי שחשב שיהיה לו את המזל לקבל ילדה כמוך – ואני מכירה כמה חברים שלנו שהיו קופצים מיד על המציאה – לא יקום ולא יהיה. בכל משפחה צריך ילד שקוף. אנחנו לא יכולים בלעדיך, מותק!
*למען הסר ספק, הפוסט הזה נכתב בהומור שאני והבלונדינית – השיכפול הגנטי שלי - מבינות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה