חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות קראוון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קראוון. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

יום 24 - שוב יש לנו אוזניים



טוב, דיסני זה תמיד חגיגה, אבל דיסני בערב ליל כל הקדושים זה טירוף.
בימים האלו מגיעים לפארק המורעלים האמיתיים, משפחות שלמות בתחפושות שונות ומשונות, ובעיקר מושקעות. כאן לא תמצאו מישהו ששם על הראש כובע של קאובוי ויצא ידי חובתו. כל המשפחה באואוטפיט מלא של שודדי ים קריביים (אפילו שאבא לא דומה בכלל לג'וני דפ), או משפחת סופרעל (אפילו שהטייטס לא נראה משהו על הצלוליטיס של אמא), או שלוש סבתות בנות 70 בערך בתחפושת מלאה של הפיות של היפהפיה הנרדמת... בקיצור – טירוף.

באתר של דיסני יש הוראות להתחפשות – רק מראה כמה ברצינות הם לוקחים את עצמם..

Costume Information
All event attendees — including adults — may dress in their favorite Halloween costume and must follow these and other guidelines:
  • Costumes should be child-friendly and may not be obstructive, offensive or violent.
  • Guests may wear masks. However, masks must not obstruct vision and eyes must be visible at all times.
  • Guests who dress like Disney Characters may not pose for pictures or sign autographs for other Guests.
  • Costumes should not drag on the ground.
  • Costumes should not contain sharp objects, pointed objects or materials that may accidentally strike another Guest.
  • Costumes should not contain any weapons which resemble or could easily be mistaken for an actual weapon.
  • Guests of all ages may only wear costumes to the Disneyland Resort Halloween event to which they have valid tickets.
Guests who do not adhere to these guidelines may be refused entry into the event unless his or her costume can be modified to meet the above standards.


הגענו לפארק לפני הצהריים, והתחלנו לעבור בין המתקנים והאטרקציות – בחלק מהזמן התפצלנו בין הקטנים לגדולים, ובחלק נילחצנו כשלרגע לא ראינו מישהו מהילדים ביI המוני האנשים (בכל זאת – 8 ילדים – קל לאבד מישהו). מזל ששניים ישבו בעגלות. לפחות הם מחוברים להורה.



היה כיף – כמו שדיסני יכול להיות – עד כלות.



בשבע התחיל להגיע קהל אפילו יותר משוגע, ואנחנו עזבנו – כאמור – לא היו כרטיסים למסיבה – אבל לאור העובדה שלמחיר הכרטיס המוטרף ממילא היה צריך להוסיף עוד 60 דולר כדי להישאר לממתקים ולזיקוקים – אולי יותר טוב ככה.

סיכום יום 24 – להתראות קראוון

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

יום 23 – סתם יום של חול (וחול...)





אנחנו בדרך חזרה מווגאס, נוסעים לכיוון התחנה הבאה והאחרונה שלנו. כמו בכל הימים האחרונים, לוקח זמן להתניע את היום, לארוז, לצאת, לחכות עד שיביאו את הקראוון, ולהתחיל לנסוע.
קצת אחרי שהתחלנו לנסוע – עצירה באאוטלט ב- Primm, משהו שהתחיל כמו עצירה לדלק וקפה, לקח שעתיים בערך. שוב נגיע בחושך...

נוסעים עוד ועוד, וזה בערך מה שרואים...



הגענו בלילה, שוב אנחנו בשפת אגם, מתיישבים סביב המנגל כדי להחליט על לוח הזמנים למחר.
לצערנו, הכרטיסים למסיבת לילי כל הקדושים בדיסני למחר בערך אזלו, ונצטרך להסתפק בביקור רגיל בפארק. זה אומר שלא יהיה לנו זמן להישאר כאן קצת בבוקר, כי שעת הסגירה של הפארק היא ב 19:00, וחבל על כל טיפה.

הבנות הלכו לג'קוזי, למרות שממש קריר בחוץ, ואנחנו ממשיכים לשבת סביב המנגל, ולקשקש.

סיכום יום 23 – מגדלים אוזניים לקראת מחר

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

יום 21 - בדרך בחזרה עוצרים בווגאס...


איך ניתן לתאר הפעם הראשונה שבה אתה רואה את לאס וגאס?
אני בטוחה שזה עובר על כל אחד שמגיע לכאן בפעם הראשונה, וזה קרה לכולנו, וכל אחד מגיב אחרת.
אבל נתחיל בבוקר, יצאנו לדרך, תוך ידיעה שאנחנו חייבים היום להגיע למוסך. הנורית של השמן בקראוון זועקת הצילו, ויש לנו עוד נסיעה ארוכה לפנינו.
התקשרנו לחברה והם שלחו אותנו לאיזה מוסך, איכשהו בדרך שלנו. הגענו לשם, שני אנשים ורבע וחמישה כלי רכב בתור, לאחד מהם נתקע משהו בין הגלגלים הקדמיים והם הלכו להביא מבער כדי להוציא אותו משם. הכי עיירה תקועה בשנות החמישים שניתן לדמיין. כששאלנו אמרו שיסכימו לטפל ברכב שלנו, לא ברור כמה זמן זה יקח כי עכשיו כולם עסוקים עם המבער. יכול להיות כמה שעות.

החלטנו לא לחכות ולהמשיך הלאה, התקשרנו שוב לחברה, שאמרו לנו להמשיך לנסוע, עד היעד הבא שבו יש מוסך מורשה מבחינתם. זה פה, תכף. עוד 120 מייל. קשה להאמין שחברה כל כך גדולה של קראוונים כמו cruise America נותנת שירות כל כך גרוע, באמת. הבחורה בטלפון אשכרה אמרה לנו "אני לא יכולה לעזור לכם".   
טוב המשנו לנסוע, 120 מייל זה משהו כמו שעתיים, והגענו למוסך הבא. שם היו שלושה אנשים וקצת פחות עסוקים, ותוך 20 דקות החליפו לנו את השמן ("מזל שבאתם, כמעט לא היה שמן, עוד מעט המנוע היה מתפוצץ". מי מתחזק ככה קראוון, תגידו לי? אני מזכירה שכשקיבלנו אותו כבר היתה נורה דולקת!)

בכל אופן, מפה לשם עברו שלושת רבעי דרך, ולבקשתינו המיוחדת עשינו עוד עצירה, בסכר הובר. אמנם לא היה זמן לסיור, אבל בשבילי זה חצי סיור מקצועי, וגם מעניין בכללי, אז עצרנו, וחנינו, והלכנו קצת על הסכר, עד שבא שוטר וביקש מכולם ללכת, כי בשש סוגרים את הים.



טוב, מהסכר ללאס וגאס זה לא עוד הרבה, אבל כרגיל הגענו ליעדינו בחושך.
בווגאס אני לא בטוחה שזה לרעה, כי הקטע הזה, שבו אתה נוסע במדבר ואין כלום סביבך, ופתאום כל העמק מלא אורות נוצצים – הוא קטע מדהים.
מראש הוחלט שבווגאס נישן במלון ונחנה את הקראוון בחוץ, והזמנו חדרים בגרנד MGM (מגרנד לגרנד, יש מוטיב חוזר).
הגענו, והיה צריך להוציא את החפצים מהקראוון כי הוא לא חונה ממש במלון, אז ארזנו הכל צ'יק צ'ק לתוך תיק, ויאללה.

אין דרך לתאר את המעבר הזה, מהקראוון הנחמד אך הצפוף ואף מחניק לעיתים, למלון הגדול ביותר בווגאס (אולי בעולם כולו?)
בכלל, כולנו היינו בשוק. סדום ועמורה זה כאן. הלובי מלא מכונות הימורים, וגם הלובי השני, והשלישי, והרביעי, וגם ליד האריות, וגם בריינפורסט קפה, וגם סביב הסטארבאקס. מעין אמרה שהיא לא מבינה איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה משחקים למבוגרים ואף משחק לילדים, ושרון אמר שהוא לא מבין איך נותנים לאנשים לעשן ככה במקומות ציבוריים.

אחרי שאכלנו יצאנו לראות את המזרקות. טוב, לטייל בין 22:00 ל- 24:00 בסטירפ של ווגאס עם ילדים, בינהם ארבע בנות טיפש עשרה זה לא פשוט.
היו כמה דברים שהייתי צריכה להסביר (לקטנים, לא לגדולות), ומעין שוב לא מבינה, איך בשעה כל כך מאוחרת יש כל כך הרבה אנשים ברחוב שמוכרים כרטיסים (הם מחלקים כרטיסי ביקור של מועדוני חשפנות, רק למי שלא הבין).


החדר שלנו נמצא בקומה ה- 28, ומשקיף על הסטריפ. הוא מפואר, וריחנו, ויש בו אמבטיה ענקית ואפשר להתקלח בלי להתכופף J

וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו.

סיכום יום 21 – מחושך לאור (ומעין אמרה "עכשיו אני מבינה למה הם צריכים כל כך הרבה חשמל מהסכר")

יום 20 – הקניון הגרנדיוזי




17.10.2011

בשעה שאני יושבת בקראוון וכותבת את הבלוג הזה, דברים גדולים אמורים לקרות בישראל.
כבר שלושה שבועות כמעט אנחנו כאן, כל יום הייתי מחוברת לאינטרנט. דווקא היום אנחנו בניתוק. גם אנחנו וגם הילדים להוטים לדעת מה קורה בארץ. נקווה שמחר נוכל להתחבר ולהתעדכן.

בכל אופן, קמנו בבוקר אחרי לילה קריר במיוחד, כל הלילה שלפתי עוד ועוד שמיכות לעוד ועוד ילדים שהתעוררו והתלוננו על קור. למעין כאבה הבטן והיא בילתה את מרבית הלילה איתנו במיטה.
בלילה חלמתי על מיכל, חברה שלי, שלא דיברתי איתה כבר הרבה זמן. חלמתי שהיא שולחת לי מכתב ובו היא מודיעה לי שלכבוד סוף הטיול (או הלימודים? אני כבר לא בטוחה מה היה האירוע) היא שולחת לי מתנה – כסף לטיפול פסיכולוגי J
קמתי בבוקר, וכשסיפרתי את זה לזאב זה פתאום היה כל כך מצחיק (למרות שדי הגיוני, אני חייבת להודות). בכל מקרה – תודה מיכלי, לא היית צריכה J

יפה פה, בפארק של הגרנד קניון. ציפורים, סנאים, ואייל אחד שבא בבוקר ורצה לגנוב לנו את האוכל מהשולחן.



משאירים את הקראוון בחניה, ויוצאים בשאטל אל הדבר שלשמו התכנסנו.

טוב אני מניחה שרבים לפני חיפשו את המילים כדי לתאר את הדבר הזה. מדהים, ללא צל של ספק וכמו כל דבר, האמריקאים עושים את זה בגדול. יותר גבוה, יותר עמוק, יותר אדום מכל מה שראינו מעולם.
מעבר להכל – האתר עצמו מתוחזק ברמה הגבוהה ביותר, הכל מתוקתק, קוי האוטובוס של השאטל,  החניון, ההסברים לאורך המסלול.



החניון פה שווה פסקה בפני עצמו. בניגוד למקום הקודם שחנינו בו, כאן החניון מלא. טוב שהזמנו מקומות מראש. יש פה המוני קראוונים (מזכירה לכולם שפה זה לא חופש, או חג, או עונת תיירות. סתם שבוע של חול). יש פה קראוונים מכל הסוגים והמינים. כמו שלנו, קטנים יותר (אחד אפילו נראה ממש כמו מיטה ניידת מחוברת לאוטו, באו עם זה זוג מבוגר, בני 70 לפחות) ויש כאלו שנראים גדולים כל כך, ועוד נפתחים עם כל מיני תוספות בצדדים. אנשים נוהגים במפלצות האלו ועוד גוררים אחריהם רכב פרטי, או אופנוע, או סירה, תלוי בלוקיישן. ממש מדהים. והסדר המופתי פה בחניון – אין פירור של זבל, אין פיסת נייר טואלט על הרצפה בשירותים. לקנא.
חזרנו לחניון, הכנו ארוחת צהרים, ואחר הצהריים יצאנו שוב לקניון, לראות את השקיעה.
אנחנו אמנם לא בצד הנכון של הקניון, אבל הצבעים, אוי, הצבעים.


טוב שחזרנו, היה אפילו יותר יפה מאשר בבוקר.

מחר עוזבים כאן, ונוסעים חזרה, ללאס ווגאס. אני מניחה שבעיר לא תהיה בעית תקשורת, ומתארת לעצמי שההבדל בין החוייה כאן לחוויה שם יהיה משמעותי מאוד.

סיכום יום 20 – מתחיל להיות נחמד, לנסוע עם הבית על הגב J   

יום שני, 17 באוקטובר 2011

יום 19 – גראנדה אמריקנו



17.10.2011

עוד יום בלי אינטרנט. גם הפוסט הזה יעלה באיחור. סליחה.
קמנו בבוקר לאגם מקסים באמצע המדבר. הציפורים כאן משמיעות קול משונה מאוד, מין ציוץ לא מוכר, ועם זה פקחנו עיניים בבוקר.
ארוחת בוקר משותפת, הילדים שיחקו קצת ליד המים ואספו צדפים, ונסעו בקורקינטים, וניסו לדוג עם החכה המגניבה שבמקום קרס יש לה מצלמה, ואפשר לראות אם הדגים באים לאכול. למרות ששמרנו חתיכות קטנות של נקניקיות מארוחת הערב של אתמול, אף אחד לא בא. אולי אין פה בכלל דגים.


הסידור של הקארוון בבוקר לקראת נסיעה הוא קפדני מאוד, אבל יש בזה משהו נחמד כי לא נהיה בלאגן. כל הזמן מסדרים.

בכל אופן יצאנו לדרך, עצירה לדלק וקפה, ויאללה. לכביש.
היום אמורים לנסוע עד הגרנד קניון, נשארו "רק" 200 מייל.
נסענו ברצף ובקצב טוב, עד שהגענו לעיירה סליגמן, שכל גדולתה היא בזה שהיא נמצאת על כביש 66 ההיסטורי, שחצה בעבר את ארצות הברית. היום כמובן נוסעים רוב הדרך בכבישים אחרים, אבליש מקומות שהזמן קפא בהם, ושם הכביש הישן הזה הוא גאוות העיירה. זה מה שמצאנו שם. חנויות מזכרות של כביש 66, אמריקה של שנות ה- 50 והסרט "מכוניות" של דיסני, שמבוסס על כל ההיסטריה ההיסטורית הזו. מה שמצחיק הוא שבזמן הנסיעה שרון צפה בדיוק בסרט הזה, ובזמן שספידי נסע על כביש 66, גם אנחנו עצרנו שם להפסקת צהרים.צילמנו כמה תמונות מצחיקות, ועצרנו לצהרים ב road kill café.



המוטו של המסעדה – you kill it – we grill it.
התפריט כולו מבוסס על שמות של חיות שמתו מיתה משונה, והמסעדה מלאה פוחלצים של חיות שניצודו או נמצאו בשולי הדרך, במצב לא משהו.
כל זה גרם לליאור, שבאמת שונאת חיות מתות (לא מבושלות) להתבאס עד מאוד, ולאבד את התיאבון. האוכל, בכל אופן היה טעים.



המשכנו לנסוע – מה שנראה כמו עוד פחות משעה על המפה לקח כמובן שעתיים, ואז הגענו לקמפינג, אפילו באור יום.  
סירבנו לצאת לעוד סיבוב, שגורר אחריו עוד ישיבה בקראוון, והעברנו את הערב ביצירה ובילוי משותף. אני חושבת שהיינו צריכים את זה. נחמד ככה.
אם חשבתי אתמול שראינו הרבה כוכבים – מה שהולך מעל הגרנד קניון בלילה זה מחזה שלא ראיתי מעולם. שביל החלב הוא מראה מדהים, ובכלל, הכוכבים מדהימים.





מחר – מטיילים ברגל. אני מקווה שנוכל לעשות את זה עם השאטל של הפארק, ולא נצטרך להזיז את הטנק בשביל זה.
מקווה למצוא מחר איזה בית קפה ולהעלות ממנו את הפוסטים. בינתיים הולכת לישון ומקווה שאין משהו מסעיר בחדשות. מקווה שאהיה מחוברת לציוויליזציה כשגלעד יחזור. אני חושבת על זה כל הזמן.

סיכום יום 19 – חם ביום, קר בלילה (מדבר, לא?)

יום 18 – הנסיעה



16.10.2011

כמה עבודה זה להעמיס קראוון.
בחיי שאני לא מבינה איך אנשים עושים את זה כשלא יוצאים מהבית.
עוד ועוד ציוד, עוד ועוד חפצים. אולי זה טיול של מפונקים, אבל חצי לילה העמסתי בגדים, וחצי בוקר העמסתי אוכל, וכלים, וחומרי יצירה, ומכשירי מולטי מדיה, ואלוהים רק יודע כמה ז מיקח לי לפרוק הכל כשנחזור...
יצאנו לדרך רק לקראת צהרים (שתי משפחות, 4 ילדים בכל אחת...), לא לפני שהצטיידנו בארוחת צהרים, והתחלנו לנסוע.
בניגוד לשאר הטיול, את החלק הזה השארנו למארחים שלנו לארגן ולכן לגמרי לא היינו סגורים על זמן הנסיעה, מיקום העצירה וכד'. אני מתחילה לחשוב שזה הסגנון של road trip, יוצאים לדרך, ומתנהלים תוך כדי תנועה. לא ממש מתאים לנו, אנחנו צריכים לדעת בדיוק מה, כמה ולמה.



בכל אופן, נסענו כמה שעות טובות (שש וחצי, אם לדייק).
תוך כדי נסיעה למדנו כמה דברים חשובים.
המרכזי שבהם – לוודא שכל הדלתות מאובטחות לפני שזזים. הדלת של המקרר נפתחה פתאום, וקופסא עם איזה 30 ביצים צנחה ממנו. כמובן שכולן נשברו על רצפת הקראוון. ברוך בורא המגבונים.
 הקראוון גדול, ודי מפחיד לנהוג בו, ובעיקר – מתוחזק ברמה בינונית.
דלת אחת לא נסגרת כמו שצריך, נורית השמן דולקת (דברנו איתם, אמרו שלא נורא ושביום שני נתקשר שוב ויגידו לנו איפה להחליף שמן. חצופים.)
הדלק זורם כמים, וגם המיילים. וגם הקיטורים של הילדים.
בלילה, בחושך, הגענו לקמפינג. לא רואים כלום רק מיליון כוכבים, ואנחנו מבינים שאנחנו על שפת אגם.
מיד נשלף המנגל, והכנו ארוחת ערב. עוד קצת קישקשנו, והלכנו לישון. מוזר, לישון באוטו, אבל לא רע. אפילו די נוח (לי, לפחות). מחר נקום כדי לראות איפה אנחנו.

סה"כ נסענו בערך 300 מייל, כמעט בלי עצירות. זה ה-מ-ו-ן.

סיכום יום 18 – אל תגלו לאף אחד שקמנו לעשות פיפי באמצע הנסיעה.