איך ניתן
לתאר הפעם הראשונה שבה אתה רואה את לאס וגאס?
אני
בטוחה שזה עובר על כל אחד שמגיע לכאן בפעם הראשונה, וזה קרה לכולנו, וכל אחד מגיב
אחרת.
אבל
נתחיל בבוקר, יצאנו לדרך, תוך ידיעה שאנחנו חייבים היום להגיע למוסך. הנורית של
השמן בקראוון זועקת הצילו, ויש לנו עוד נסיעה ארוכה לפנינו.
התקשרנו
לחברה והם שלחו אותנו לאיזה מוסך, איכשהו בדרך שלנו. הגענו לשם, שני אנשים ורבע
וחמישה כלי רכב בתור, לאחד מהם נתקע משהו בין הגלגלים הקדמיים והם הלכו להביא מבער
כדי להוציא אותו משם. הכי עיירה תקועה בשנות החמישים שניתן לדמיין. כששאלנו אמרו
שיסכימו לטפל ברכב שלנו, לא ברור כמה זמן זה יקח כי עכשיו כולם עסוקים עם המבער.
יכול להיות כמה שעות.
החלטנו
לא לחכות ולהמשיך הלאה, התקשרנו שוב לחברה, שאמרו לנו להמשיך לנסוע, עד היעד הבא
שבו יש מוסך מורשה מבחינתם. זה פה, תכף. עוד 120 מייל. קשה להאמין שחברה כל כך
גדולה של קראוונים כמו cruise America נותנת שירות כל כך גרוע, באמת. הבחורה בטלפון אשכרה אמרה לנו
"אני לא יכולה לעזור לכם".
טוב
המשנו לנסוע, 120 מייל זה משהו כמו שעתיים, והגענו למוסך הבא. שם היו שלושה אנשים
וקצת פחות עסוקים, ותוך 20 דקות החליפו לנו את השמן ("מזל שבאתם, כמעט לא היה
שמן, עוד מעט המנוע היה מתפוצץ". מי מתחזק ככה קראוון, תגידו לי? אני מזכירה
שכשקיבלנו אותו כבר היתה נורה דולקת!)
בכל
אופן, מפה לשם עברו שלושת רבעי דרך, ולבקשתינו המיוחדת עשינו עוד עצירה, בסכר
הובר. אמנם לא היה זמן לסיור, אבל בשבילי זה חצי סיור מקצועי, וגם מעניין בכללי,
אז עצרנו, וחנינו, והלכנו קצת על הסכר, עד שבא שוטר וביקש מכולם ללכת, כי בשש
סוגרים את הים.
טוב,
מהסכר ללאס וגאס זה לא עוד הרבה, אבל כרגיל הגענו ליעדינו בחושך.
בווגאס
אני לא בטוחה שזה לרעה, כי הקטע הזה, שבו אתה נוסע במדבר ואין כלום סביבך, ופתאום
כל העמק מלא אורות נוצצים – הוא קטע מדהים.
מראש
הוחלט שבווגאס נישן במלון ונחנה את הקראוון בחוץ, והזמנו חדרים בגרנד MGM (מגרנד לגרנד, יש מוטיב חוזר).
הגענו,
והיה צריך להוציא את החפצים מהקראוון כי הוא לא חונה ממש במלון, אז ארזנו הכל צ'יק
צ'ק לתוך תיק, ויאללה.
אין דרך
לתאר את המעבר הזה, מהקראוון הנחמד אך הצפוף ואף מחניק לעיתים, למלון הגדול ביותר
בווגאס (אולי בעולם כולו?)
בכלל,
כולנו היינו בשוק. סדום ועמורה זה כאן. הלובי מלא מכונות הימורים, וגם הלובי השני,
והשלישי, והרביעי, וגם ליד האריות, וגם בריינפורסט קפה, וגם סביב הסטארבאקס. מעין
אמרה שהיא לא מבינה איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה משחקים למבוגרים ואף משחק
לילדים, ושרון אמר שהוא לא מבין איך נותנים לאנשים לעשן ככה במקומות ציבוריים.
אחרי
שאכלנו יצאנו לראות את המזרקות. טוב, לטייל בין 22:00 ל- 24:00 בסטירפ של ווגאס עם
ילדים, בינהם ארבע בנות טיפש עשרה זה לא פשוט.
היו כמה
דברים שהייתי צריכה להסביר (לקטנים, לא לגדולות), ומעין שוב לא מבינה, איך בשעה כל
כך מאוחרת יש כל כך הרבה אנשים ברחוב שמוכרים כרטיסים (הם מחלקים כרטיסי ביקור של
מועדוני חשפנות, רק למי שלא הבין).
החדר
שלנו נמצא בקומה ה- 28, ומשקיף על הסטריפ. הוא מפואר, וריחנו, ויש בו אמבטיה ענקית
ואפשר להתקלח בלי להתכופף J
וזה
בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו.
סיכום
יום 21 – מחושך לאור (ומעין אמרה "עכשיו אני מבינה למה הם צריכים כל כך הרבה
חשמל מהסכר")
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה