16.10.2011
כמה
עבודה זה להעמיס קראוון.
בחיי
שאני לא מבינה איך אנשים עושים את זה כשלא יוצאים מהבית.
עוד ועוד
ציוד, עוד ועוד חפצים. אולי זה טיול של מפונקים, אבל חצי לילה העמסתי בגדים, וחצי
בוקר העמסתי אוכל, וכלים, וחומרי יצירה, ומכשירי מולטי מדיה, ואלוהים רק יודע כמה
ז מיקח לי לפרוק הכל כשנחזור...
יצאנו
לדרך רק לקראת צהרים (שתי משפחות, 4 ילדים בכל אחת...), לא לפני שהצטיידנו בארוחת
צהרים, והתחלנו לנסוע.
בניגוד
לשאר הטיול, את החלק הזה השארנו למארחים שלנו לארגן ולכן לגמרי לא היינו סגורים על
זמן הנסיעה, מיקום העצירה וכד'. אני מתחילה לחשוב שזה הסגנון של road trip, יוצאים לדרך,
ומתנהלים תוך כדי תנועה. לא ממש מתאים לנו, אנחנו צריכים לדעת בדיוק מה, כמה ולמה.
בכל
אופן, נסענו כמה שעות טובות (שש וחצי, אם לדייק).
תוך כדי
נסיעה למדנו כמה דברים חשובים.
המרכזי
שבהם – לוודא שכל הדלתות מאובטחות לפני שזזים. הדלת של המקרר נפתחה פתאום, וקופסא
עם איזה 30 ביצים צנחה ממנו. כמובן שכולן נשברו על רצפת הקראוון. ברוך בורא
המגבונים.
הקראוון גדול, ודי מפחיד לנהוג בו, ובעיקר –
מתוחזק ברמה בינונית.
דלת אחת
לא נסגרת כמו שצריך, נורית השמן דולקת (דברנו איתם, אמרו שלא נורא ושביום שני
נתקשר שוב ויגידו לנו איפה להחליף שמן. חצופים.)
הדלק
זורם כמים, וגם המיילים. וגם הקיטורים של הילדים.
בלילה,
בחושך, הגענו לקמפינג. לא רואים כלום רק מיליון כוכבים, ואנחנו מבינים שאנחנו על
שפת אגם.
מיד נשלף
המנגל, והכנו ארוחת ערב. עוד קצת קישקשנו, והלכנו לישון. מוזר, לישון באוטו, אבל
לא רע. אפילו די נוח (לי, לפחות). מחר נקום כדי לראות איפה אנחנו.
סה"כ
נסענו בערך 300 מייל, כמעט בלי עצירות. זה ה-מ-ו-ן.
סיכום
יום 18 – אל תגלו לאף אחד שקמנו לעשות פיפי באמצע הנסיעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה