סוד הגן הנעלם

כבר שבוע אני חושבת כל הזמן מה לכתוב בפוסט יום ההולדת של ליאור.
סיפורי הריון ולידה זה כל כך גיל 6,
סיפורי ילדות מביכים זו לא אופציה, הילדה תסיר אותי מרשימת החברים שלה,
מחמאות והשתפכויות סנטימנטליות לא יעברו הפעם, כולם כבר יודעים שהיא מושלמת, לפי הפוסט הזה,
מה נשאר לי?

לשלוח אותך, ילדה שלי, אל הגן הנעלם שלך.

את כל חיינו אנו מעבירים בגן. כמו בטבע, גם בגינת חיינו אנו מוקפים ביופי, פריחה וליבלוב.

העצים שסביבנו נותנים לנו משענת וביטחון,

צמחי המרפא מביאים לנו נחמה ובריאות,

התבלינים מוסיפים טעם לחיינו,

הירקות והפירות עורכים סעודות על שולחננו,

והפרחים ממלאים את עיננו בצבע, את אפינו בניחוח משכר, ואת ליבנו באהבה.

לעיתים מתחלפות העונות, מצב הרוח מתהפך, והצבע הופך חדגוני ושומם. בימים האלו קשה לנו לצאת אל הגן, אבל אנו יודעים שאין ברירה. על מנת לשמר את הקיים ולשמור על המשכיות אנו חייבים לצאת, גם בחורף, לנכש עשבים, ליישר ערוגות, לנקז שטפונות...

כל ילדותך, ילדה שלי, את חיה איתנו, בגן משפחתי שלנו.
אנו רוצים להאמין שאת חווה בו, כמונו - אהבה, שותפות, שמחת חיים ואושר, אך גם אחריות, הרגלים, חלוקת נטל ומשמעת.

יש לי תחושה, ביום הולדתך ה - 15, שהגיע הזמן שלך להתחיל לחשוב ולתכנן את הגן נעלם שלך, ולפצח את סודו.
את לא לבד, את יודעת.
לעולם אנו מלווים אותך בעזרה, בעצה, בניסיון חיינו.
לעולם תוכלי לסמוך על אחיותיך ואחיך, על משפחתך וחבריך טובים שיתנו יד ויעזרו כאשר הזמנים קשים, ויבואו להנות איתך בימים הטובים.

חשבי על הגן שלך, יקירה שלי.
דעי שכאשר את נוטעת עץ - עליך לעבוד קשה, ולחכות שנים רבות בסבלנות - אך מצילו ופירותיו תהני כל חייך.
דעי שכאשר את זורעת ירקות - אולי תתלכלכי בבוץ ותעבדי קשה - אך התמורה לא תאחר להגיע.
דעי שכאשר את בוחרת לזרוע פרחים - מובטחת לך הנאה ואושר שילווה אותך בימים, ויפיץ ריח טוב, אשר ינעים את שנתך בלילות.

אני יודעת שאת יכולה.
את מוכיחה לי מדי יום - וכשאני צופה בך אני יודעת שעשינו עבודה טובה.

יום ההולדת שלך עבר,
ואני מאחלת לך שנה מופלאה עד יום הולדת הבא!

* התמונות הנפלאות בפוסט זה מתוך הפייסבוק של life is beautiful, שמקשט לי את הקיר של הפייסבוק מדי בוקר בצילומים מרהיבים. נסו ותהנו :)
  

רגע של אהבה (כי למי יש זמן ליום שלם)

את רגע האהבה המשמעותי ביותר בחיי לא ידעתי לזהות כשהוא קרה לי.

נובמבר 1988.

הוא ואני יושבים בפיצריה בדיזנגוף סנטר, במעבר שמעל הכביש, בדייט ראשון.

הוא (אומר, מחפש נושא לשיחה לשבור את הקרח): "אם נוסעים בכביש הזה ישר כל הזמן, ולא פונים לשום צד באף פניה, מגיעים לבית שלי"
אני (חושבת בלב): "אין לי מושג מה אמרת כרגע, איבדת אותי אחרי הרמזור הראשון"

ולא ידעתי כמה פעמים עוד אסע אל הבית הזה, אתארח בבית הזה, אשן בבית הזה, אבוא עם הילדים לבית הזה.

אני (אומרת, כי זה בכל זאת דייט ראשון, ולא ברור לי בכלל אם זה יתפתח): "בוא נתחלק בחשבון, נעשה חצי חצי"
הוא (בלי להניד עפעף): "לא חשוב, אני אשלם, נתחשבן על מכונת הכביסה"
אני (חושבת לעצמי): "או קיי, הבחור פסיכי, סגור"

כשהתחתנו, ההורים שלי קנו לנו מכונת כביסה. על חשבון הפיצה.

מאז כבר החלפנו שלוש פעמים מכונת כביסה, אם אני לא טועה. עובדות קשה, המכונות אצלנו...

אני אוהבת אותך!

היא בת 6!

עוד לפני שהחלטנו להתחתן, היה לנו ברור שאנחנו רוצים ארבעה ילדים. אני לא יודעת בדיוק למה, אנחנו שלוש בנות והם רק שניים, ואולי דווקא בגלל זה היה ברור לנו שאנחנו רוצים יותר. שלושה זה מעט, חמישה זה המון. ארבעה יושב עלינו בול.

שלושה ילדים הגיחו אל תוך המשפחה שלנו, כל אחד בזמנו, כל אחד יחיד ומיוחד. בחלק מהדברים הם דומים לאבא, בחלק דומים לאמא, והשאר שילוב מדהים של שנינו.

על פי התכנית (הכל אצלינו מתוכנן, שום דבר לא נשאר ליד המקרה), אחרי מספר שלוש מגיע באופן טבעי מספר ארבע, ואחרי שלושה הריונות שהתחילו בקלות ועברו יחסית בקלות, היינו בטוחים שעוד מאמץ קטן - ואנחנו שם.

דמיינתי את ההריון האחרון שלי, קליל ופשוט, ומסתיים בלידת בזק של מקצועניות אמיתיות, בדיוק כמו שניתן לצפות ממישהי בעלת ניסיון ומוניטין בתחום.

אז זהו, שהיקום, איכשהו, חשב אחרת.

ההריון הרביעי שלי התחיל בקלות, והסתיים בעצב רב בשבוע 11.

הדמעות ששפכתי על האובדן הזה לא התחילו אפילו להכין אותי לדמעות שנשפכו על אובדן הריון מספר 5.

הרופאים בבית החולים אמרו לי "מה את בוכה? יש לך כבר שלושה ילדים בבית". ואני אמרתי, בעיקר לעצמי, שזה נכון, אבל את ההריון הזה רציתי בדיוק כמו שרציתי את הראשון, השני והשלישי לפניו.

אחרי שני הריונות כושלים, הגוף שלי היה מחוסל והנפש רצוצה.

התקשיתי למצוא את הכוחות להמשיך הלאה, שלא לדבר על לקחת החלטה.

הגניקולוג שלי אמר לי אז משהו שלא אשכח כנראה לעולם:

"שתי הפלות זו לא סטטיסטיקה. אני צריך שלוש. אם תפילי שוב נוכל לבדוק למה זה קורה"

ההורמונים המשתוללים, הכאב, הילדים שלא מבינים למה אמא שלהם לא מחייכת ובעיקר העצב על אובדן החלום הביאו את הבעל שלי להטיל וטו על הניסיון השלישי.

"יש לנו שלושה ילדים בריאים ונפלאים" הוא אמר, "הם צריכים אמא מתפקדת, ולא שבר כלי".

אני יודעת, הוא צדק, אבל לא יכולתי להרפות מהחלום. האידאל שליווה אותי כל השנים הללו, של ארבעה ילדים, היה חלק מהמהות שלי, והתקשיתי מאוד להודות בכישלון.

התחושה של הגוף שלי שבוגד בי, ולא מאפשר לי להמשיך הלאה היתה חזקה מאוד, וגיל 40 שכבר נראה באופק כנראה לא הוסיף יותר מדי אנרגיות חיוביות.

בסוף הסכמתי. הסכמתי לוותר. אספתי את עצמי והחלטתי שכל זה היה סימן. סימן לזה שצריך להודות על מה שיש ולהפיק ממנו את המיטב. קבעתי תור לגניקולוג, לסגור את המעגל.

כשהגעתי אליו, הייתי שוב בהריון. קטן ושברירי, מוזר ולא מתוכנן.

מי את, ילדה קטנה, שמעיזה כנגד כל הסיכויים להיאחז ברחם שלי, מבפנים, ומתעקשת להצליח במקום ששני קודמיך נכשלו?

את רוב ההריון העברתי בחרדות. חלקו בשמירה, באישפוז, בקשירה של צואר הרחם, ובידיעה ברורה שהיא מושלמת. אין כמוה. סירבתי לבקשותיו החוזרות ונשנות של בעלי לבצע בדיקת מי שפיר, למרות שהייתי כבר בת 37, מתוך פחד קמאי לאבד את מה שניתן לי בכל כך הרבה כאב ודמעות.

ארבעים ושניים שבועות נשאתי אותה, בהריון שאפשר בקלות לקרוא לו סיוט.

בתום ארבעים ושניים שבועות ילדתי אותה, בלידה שאפשר בקלות לקרוא לה "דרכו של הטבע להבהיר לי שדי. מספיק"...

בתום שעות של צירי סרק ומנות פיטוצין רבות היא נולדה. 3.950 ק"ג. שיער מתולתל עבות ופנים שלא שייכות בכלל למשפחה שלנו. מי את? 

כשהלכתי לקחת אותה מחדר התינוקות בבית החולים בדקתי פעמיים את הצמיד שעל היד, וליתר ביטחון גם את זה שעל הרגל. היא לא דומה לאף אחת אחרת.

כל זה היה מזמן. מאז היא הפכה לאחת מארבעה. משלימה בדיוק את הפאזל.

מול עיננו היא גדלה, והשתנתה, ועכשיו היא דומה לכולם. מאוד, למרות שאמא שלי אומרת שהיא הולכת ונהיית יותר ויותר דומה לי (לא בטוח שזו מחמאה...).

היום היא בת 6.

כל יום שעובר מוכיח לנו עד כמה היא קסומה, ומקסימה, ועקשנית ודעתנית, בדיוק כמו אז, ברחם.

מזל טוב, מעין!

השעה הכי גרועה ביממה

השעה הכי גרועה ביממה שלי היא בעצם שעה וחצי. היא מתחילה ב 7:00 ומסתיימת ב 8:30. אמנם היא מגיעה רק אחת לשתי יממות (בעלי ואני מתחלקים בבקרים), אבל כשהיא מגיעה - אני אף פעם לא מצליחה לנהל אותה יותר טוב...
על פי הנתונים היבשים, לכאורה, מדובר במצב פשוט ופתיר לחלוטין.
הלא אלו רק שני ילדים, סך שנותיהם אינו מגיע אפילו לשליש שנותי, משקלם המשותף נמוך ממשקלי ב 30%, וגם עם יעמדו זו על כתפיו של זה - יהיו גבוהים ממני אך במעט.
בפועל, צריך להעיר את שניהם (ביום חול הפונקציה של התעוררות עצמית מושבתת)
לעודד את שניהם להתלבש (או ליתר דיוק להלביש אותם. הם מתלבשים פסיביים)
לגרום להם לצחצח שיניים, ולהסתרק (פשוט לא נעים לי שיצאו מוזנחים מהבית)
ואז שיא השיאים - לרדת למטה ולנעול נעליים.
כל זה קורה תוך כדי שאני מנסה להתעורר בעצמי, להתלבש בעצמי (אין מי שילביש אותי), לצחצח שיניים, להסתרק ולהתאפר בעצמי - וזה עוד החלק הקל, כי גיאוגרפית זה מתרחש באותו חדר, או לפחות באותו המפלס.
כל הגבולות נפרצים ברגע שאני יורדת למטבח להכין כריכים.
בשניה שיצאתי מטווח ראיה ושמיעה, כל פעילות מגמתית שאמורה לקרב את מועד היציאה מהבית נפסקת, ושניהם מוטלים על המיטה, משעשעים זה את זו ונהנים מהחברותא.

חייבים להבין, שמדובר בשני ילדים מדהימים, טובים ואפילו משעשעים (בשאר 22 וחצי שעות היממה).
הם לא רבים, ולא עושים דווקא, ולא מציקים. הם פשוט פסיביים.

אני יודעת, יש משפחות אחרות.
שמעתי על כאלו, שמספיקים לאכול בבוקר ארוחת בוקר משפחתית לפני שיוצאים מהבית,
שמעתי על כאלו, שמכינים את הכריכים והבגדים ערב קודם, וחוסכים ככה לפחות 10 דקות של ויכוחים וחיכוכים,
שמעתי אפילו על כאלו, שיוצאים מהבית ומשאירים את הילדים להסתדר בעצמם.

אנחנו לא כאלו.
אין לנו מספיק כוח רצון, מוטיבציה ומשמעת עצמית בשביל לעשות שינוי משמעותי.
אז אנחנו מקטרים.

הבשורות הטובות הן, שבחטיבה הם קמים ויוצאים לבד מהבית (זה גם קרוב...)
הבשורות הפחות טובות הן, שהיא רק עכשיו עולה לכיתה א'...

בחינת בגרות

אני זוכרת את תקופת התיכון שלי. זה היה די מזמן, אבל אני זוכרת בכל זאת. בעיקר כי היה לי כיף.
הייתי מתבגרת נוחה (יחסית), מעמדי החברתי היה תקין (פלוס), הדימוי העצמי שלי היה גבוה (שלא לומר עצום) ובלימודים הכל הלך לי בקלות.
איכשהו ידעתי שכשאגדל אהיה כל מה שארצה (כמובן שלא לקחתי בחשבון את המציאות, שבה אין לי מושג מה אני רוצה...)
אולי בגלל זה היה לי לא קל להכיל את הקושי שלה.
היא מושלמת, מבפנים ומבחוץ, מכל הבחינות. רק לא בבחינות.

קודם כל, באופן אובייקטיבי - קשה לה ללמוד. להתרכז לאורך זמן, לשבת, לזכור ולהפנים.
פעם קראו לזה "ילדים עצלנים" והיום קוראים לזה "כדור אחד ביום".
העיקר שיש לזה שם, והעיקר שיש מרשם.

אבל מה שיותר מזה - קשה לי לראות את הרגעים בהם היא נשברת. בהם היא לא מאמינה שהיא באמת יכולה. כשנדמה לה שכולם יכולים יותר ממנה, ושאין לה סיכוי.
כי אני כל כך מאמינה שגם עבורה - השמיים הם הגבול. ובמיוחד אני מאמינה שבשביל להמריא אתה חייב להאמין בעצמך ולשכנע את עצמך שאתה יודע לעוף. גם אם אף פעם לא עפת. כי אם לא תשכנע את עצמך - איך תעז להמריא?

הבגרות במתמטיקה הזו מרחפת כמו צל שחור מעליה כמעט מתחילת התיכון.
למרות שבחרנו בדרך הקלה ובחרנו להיבחן רק על 3 יחידות, כל שנה מחדש אנחנו עוברות את הריטואל הזה של:
"אני לא יכולה, אני לא יודעת מתמטיקה ולעולם לא אדע" (היא),
"עוד לא המציאו תרגיל שלא נדע לפתור - קדימה, עוד מאמץ קטן וזה יתחיל לזרום" (אני),

הבחינה מחולקת לשלוש בחינות, כל שנה בחינה.
בריטואל קבוע, אנחנו יושבות למרתון תרגילים שמתחיל ביאוש ונגמר רגע לפני הבחינה.
בשתי הבחינות הקודמות היא קיבלה 100. ככה. עגול.

זה כמובן לא שינה את הריטואל השנה, במיוחד כשבבית הספר החליטו להגיש את התלמידים לבחינה במועד חורף. כלומר היום.
לא הספיקו את כל החומר? לא נורא.
לא מוכנים לבחינה? לא נורא.
בחורף כולם חולים? לא נורא.

היא לומדת ולומדת כבר שלושה שבועות. שתי בחינות מתכונת היו לה. באחת היא נכשלה, ואת השניה עברה בקושי.
לך תבנה מוטיבציה ואמונה עצמית עם נתוני פתיחה כאלו.
אז ישבנו ולמדנו לבחינה, כרגיל, היא מיואשת ואני דוחפת בעליה.
כבר השלמנו עם העובדה שאם יקרה אסון ניגש לבחינה חוזרת בקיץ. והראיתי לה בחישובי-חישובים שגם אם תקבל 60 בבחינה הזו - כבר יש לה שתי מאיות ועדיין תקבל ציון סבבה.
ופתרנו, ועשינו הפסקות, וראינו קצת טלויזיה, ואז פתרנו עוד.
ואז - אתמול - היא קמה חולה. מה זה חולה? חום, וכאבים בכל הגוף, ושיעולים ונזלות. כל הסטרס שהצטבר בשבועות האחרונים מתנקז דרך מערכת הנשימה שלה.
חזרתי הביתה באמצע יום עבודה, התינוקת חולה (פעם כבר דפקה לנו מופע התעלפות באמצע המטבח תחת השפעת השפעת. אני לא לוקחת צ'אנסים).
דיברנו עם בית הספר. צריך בבוקר הבחינה להביא אישור מהרופא שהיא חולה ומידבקת, ואז יקבלו אישור מיוחד ממשרד החינוך לבחון אותה בחדר לבד. הארכת זמן יש לה ממילא.
אז הלכתי, והבאתי, וצלצלתי, ופיקססתי, וצלצלתי, ופיקססתי שוב (ועוד כמה פעמים, אבל זה כבר משעמם).
ואפילו הצלחתי להקים אותה משברונה, ולפתור יחד איתה עוד בחינה וחצי בספר.
ואז לקחתי אותה ואת התרמוס עם התה לבית הספר.
נשיקות וחיבוקים ומילות עידוד ובהצלחה. והיא הלכה ואני נשארתי בחוץ. אבל רגע - זו גם הבחינה שלי! אני לחוצה כאילו שאני נבחנת.
המורה התקשרה לפני רגע. פירפרתי. אתם מכירים את זה שמתקשרים מהגן, ואתם רואים את מספר הטלפון על הצג, והלב נופל כי ברור לכם שהנה בשורת איוב מגיעה? שום דבר טוב לא יכול לצמוח משיחת טלפון מהגן באמצע היום. אז זהו, שהמורה התקשרה להגיד שנכנסה לראות מה שלומה והיא בסדר - ומרוכזת, ואמרה שהולך לה טוב.
מקווה בשבילה, ומחזיקה לה אצבעות.

*אני קוראת לאחור את הפוסט הזה, ורואה שכתבתי את כולו ברבים - בחרנו, ישבנו, למדנו, פתרנו, ואפילו עשינו הפסקה. אולי אני צריכה להרפות. טוב, בבחינה הבאה.

אני אוכלת - משמע אין לי מצברוח

מי שמכיר אותי יודע שאני "קונטרול פריקית". אני צריכה להיות בשליטה על הכל, לדעת בדיוק מה קורה וקשה לי מאוד לשחרר. כשאני כן משחררת, זה תמיד מלווה בשכנוע עצמי ועבודה קשה, כשאני לוחשת לעצמי שוב ושוב את המנטרה "אני לא היחידה, יש אחרים שמסוגלים לטפל בדברים גם בלעדי..."
אולי זאת הסיבה שדיאטת דוקאן כל כך התאימה לי. הכללים ברורים, אין פינות - אז אין מה לעגל. כשמותר אז מותר, וכשאסור אז אסור. זה הכל.
הדיאטה הזו לא קלה, ודורשת שליטה עצמית גבוהה מאוד - וזה כנראה בדיוק מה שהייתי צריכה.
במשך חודשיים שלמים בקיץ לא באה פחמימה, מכל סוג שהוא, אל פי.
במשך שלושת החודשים שאחר כך - אכלתי על פי הוראות נוקשות - גם כשהיינו בטיול, וגם בחגים, וגם אחר כך.
גם עכשיו, יותר מחצי שנה אחרי - אני מנהלת את השבוע שלי באופן מובנה - כך שבימים הראשונים אני בשמירה קפדנית, ומרפה לקראת סוף השבוע.
בינתיים זה עובד לא רע בשבילי. אני במשקל טוב, לא מרגישה שאני מסכנה או בדיאטה, ומרגישה נהדר.
למעט השבוע.
זה מדהים איך דברים שאין להם שום קשר לאוכל או רעב זורקים אותנו למטבח - לנבירה כפייתית בארונות.
קושי ריגשי כזה או אחר הוא המניע מספר אחת לאכילה לא מבוקרת.
מי שרעב - מכין לעצמו סלט טוב, או סנדוויץ מלא בכל טוב.
מי שמבואס אוכל עוגה שלא קשורה לכלום, ומתחילה בפרוסה ונגמרת ביישור תבנית אכזרי,
או טבלית שוקולד אחת בשביל הטעם, שאחריה חייבים - אבל ממש חייבים - להגיע עד הריבוע הגדול עם הפרה שבאמצע,
או קערת קורנפלקס ב 12:30 בלילה.

השבוע היה לי מין שבוע כזה. צירוף של נסיבות (שכל אחת מהן בנפרד, אגב, כנראה לא היתה מזיזה לי), הביא אותי למצברוח מלנכולי, שלא לומר דיכאוני.
יום אחד הצלתי את עצמי מציפורני הקרייבינג והלכתי לישון בשעה 18:00.
בשאר הימים - הצלחתי פחות.
חצי פיתה, סנדוויץ מלחמניה לבנה, עוגיות ליד הקפה ושתי קוביות שוקולד (ואני בכלל לא אוהבת שוקולד!!), אלו הדברים שאני זוכרת. בטח יש עוד, שנעלמו בתהום השכחה רגע אחרי שנאכלו (ובוודאי יחזרו וינפנפו לי לשלום בשקילה של יום ראשון...)
זה כל כך מוזר, כי הרי "מאכלי נחמה" לא באמת מנחמים.
אולי הם פשוט גורמים לך לחשוב כמה עלובה וחסרת אופי את, וזה משכיח את הרחמים עצמיים שחשת לפני רגע, ובגללם הגעת למטבח מלכתחילה?

בכל מקרה, הגעתי כבר מזמן למסקנה שיש רק מספר מסויים (ולא גדול) של חזיתות שניתן להילחם בהם בכל רגע נתון.
אני בוחרת לא להישבר, ולהאמין בעצמי.
המועקה תיעלם, ואיתה גם השטויות מתפריט שלי.

אמרתי, והלכתי לעשות refill לקערית הקינמונים עם גרנולה שחיסלתי זה עתה.

לא כולל שירות

יש לי חברה (בזמן האחרון אני שמה לב שיש לי די הרבה כאלו, ואני מודה לכולן על הרפתקאותיהן המדהימות, אותן הן חולקות איתי), נקרא לה ש'.

כמו שקורה גם לי, הרבה פעמים, נסעה ש' למרכז הארץ לרצף של פגישות בעינייני עבודה.

לצערה, המילה רצף לא בדיוק מתאימה פה, כי הפגישות לא היו רצופות כלל וכלל, אלא היה עליה להעביר שלוש שעות של המתנה באזור המרכז, בציפיה לפגישה השנייה.

חשבה לה ש' כיצד להעביר ביעילות את השעות האבודות, ועל מנת להמיר שעה אבודה בשעת עבודה, החליטה לסור למסעדה, לאכול ולהתחבר לרשת, כמובן.

המסעדה היתה אחת הנחשבות, ולא היה שולחן פנוי (אמצע שבוע, שולחן לאחת! יש מקומות שבהם אנשים יודעים לחיות!), המארחת אמרה לש' שתוך כמה דקות יתפנה עבורה שולחן. ש', שכמו שכבר הבנתם היא בחורה יעילה להחריד, החליטה (ואף אמרה למארחת) שבינתיים תלך לשירותים, וכשתחזור בוודאי יהיה השולחן מוכן.

ירדה ש' במדרגות אל השירותים, מדמיינת כבר את הארוחה שממתינה לה ואת החדווה שבקריאת מיילים מהמשרד, עשתה מה שעשתה, והתארגנה ליציאה מתא השירותים הקטן – ואז – גילתה שהדלת לא נפתחת.

מכאן ואילך אנסה לתאר את רוח הדברים (כמו שהיא תיארה לי אותה.  אני, לשמחתי, הייתי באותה השעה בכנס, חופשיה ומאושרת...)

1 דקה – מגלה ומפנימה שהדלת לא נפתחת, למרות שהמנעול נראה תקין

30 שניות – לחץ היסטרי, שעובר ברגע שהיא מפנימה שהיא עם התיק והנייד עליה

2 דקות – לחטט בתיק ולנסות למצוא את הסלולרי בין כל הטישואים, מוצצים, ניירות, ארנקים, קבלות, עוד מוצץ ודיסק און קי.

10 שניות – להסתכל על המסך ולהבין שאין קליטה. כלום. נאדה. אפילו לא חצי קו.

1 דקה -  להתעשת, ולהסביר לעצמה שיהיה בסדר, אולי הדלת בכל זאת תיפתח.

30 שניות – אז"ש. נעול.

2 דקות – להתלבט ולהחליט על אסטרטגיה. לדפוק או לצעוק?

3 דקות – להבין שאף אחד לא שומע את הדפיקות שלה ואין ברירה אלא לצעוק.

30 שניות – להתלבט מה לצעוק (הצילו? סליחה? יאללה ביתר?) ולהחליט שזה לא משנה.

מכאן ועד חצי שעה מרגע הנעילה – צעקות, דפיקות, ובעיקר הרבה לחץ. כן, כבר היו גם דמעות. ש' ראתה את עצמה נמקה לנצח בשירותים של מסעדה, ודמיינה את שלושת ילדיה מסתדרים דווקא לא רע בלעדיה, וזה לא היה נעים. בלשון המעטה.

טוב, בסוף מלצרית שמעה אותה. וקראה לאחמ"שית, שקראה לבר מן, וכולם ביחד, כמו בסיפור על אליעזר והגזר – משכו ומשכו – ולא זזה הדלת.

ואז קראו לקצב (כן זו מסעדת בשרים).

הקצב, מאחורי הדלת אמר לה: "תלכי כמה שיותר אחורה!", אז היא נצמדה לקיר האחורי.

"אני שובר!"

ושבר.

וככה הצילו את ש' מהשבי.

"את בסדר?" שאלה המלצרית.

"האמת שלא..." ענתה ש' ודמעות בעיניה.

"להביא לך משהו?" שאלה המלצרית, וש' לא התבלבלה וענתה (ועל כך אני גאה בה): "כן, כוס גדולה של משהו מתוק עם אלכוהול..."

וכך היה.

למרבה השמחה, בינתיים התפנה השולחן, וש' הזמינה ארוחת צהריים.

ואם אתם חושבים שארוחת הצהריים היתה על חשבון הבית – אתם טועים.

אבל המשקה – כן.