יום 15 – עולם הים

12/10/2011

זה ממש קרוב. נוסעים קצת על כביש 5 ואז יורדים, וזהו. ממש קרוב.

במונחים אמריקאיים זו האמת. בשבילנו זו נסיעה לתל אביב. חצי מדינה.

מעין מסרבת להיכנס לאוטו, אתמול נסענו המון והיא ממש לא רוצה ליסוע שוב, ולא אכפת לה שאנחנו מבטיחים שזה קצר.  איבדה את האמון בהורים שלה.

איכשהו נכנסים בכל זאת לאוטו ונוסעים. כאמור, שעה ורבע. פה קרוב.

לפני שנים היינו בהולנד עם הבנות, כשעוד היו קטנות, והיינו בפארק דומה עם דולפינים. אני זוכרת שטיילנו כל היום בפארק, ושמרנו לסוף את המופע של הדולפינים, ואז כשהוא הגיע היה תור כל כך ארוך, ורגע לפני שהגיע תורנו אמר לנו השומר בכניסה שמלא, זהו, אין יותר מקום.

היינו מאוכזבים כל כך וזאב היה מוכן כבר להסתובב וללכת, ואני ניגשתי לבחור בכניסה ואמרתי לו פשוט מאוד: "באנו כל הדרך מישראל, לעולם לא נהיה פה שוב, אנא תן לנו להיכנס". ההוא, שכנראה לא היה מוכן נפשית לחוצפה הישראלית, הכניס אותנו והושיב אותנו במעבר.  עם הזיכרון הזה, התחלנו את היום במופע של הלוויתנים.

זו היתה פתיחה מצויינת ליום נהדר ומלא חוויות, ובכלל, כנראה שפארק שעשועים אמריקאי הוא מתכון בדוק להצלחה. הכל מתוקתק, הכל מעוצב, הכל ממותג, זה מקיף אותך ומכניס אותך לאווירה (וזה עוד לפני שהגענו לדיסני)

אחרי שבועיים כאן, שבהם התנדנדנו בין מזגי אוויר שונים, והיה בעיקר קריר, מזג האויר של דרום קליפורניה תפס אותנו לא מוכנים. בלי קרם הגנה ובלי כובע (אבל תודה לאל על מכנסיים קצרים. חבל שלא הבאתי סנדלים). מחר נתקן.

הגענו הביתה מרוצים ועייפים (בדיוק כמו שצריך), אבל מי שבאמת עבדה קשה היום זו המצלמה שלנו. 330 תמונות J

סיכום יום 15 – לא ישבנו ב- soak zone. אנחנו מפונקים (למרות שהיו לנו בגדי החלפה בתיק)