יום 7 - בית עם עובש?

4.10.2011

ראשית – הערה לסדר. אמרו לי, ובצדק, שהכתיבה ה"אנונימית" שלי, בלי להזכיר שמות, מייגעת ואף מיותרת לאור העובדה שאני מעלה תמונות שלנו. אמת. עוברת להשתמש בשמות שלנו (למעט מקרים בהם אני צריכה להסתיר זהות, כמו כשציפור מחרבנת על מישהי או משהו כזה...)

קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, ורצתי לייבש את הכביסה מאתמול.

הרים של כביסה רטובה, במייבש לא ממש יעיל, ומבקש עוד 1.25$ כל 45 דקות. המלון היה מפנק עד מאוד, עם מיטות נוחות ורחבות, וארוחת בוקר מושקעת (כולל וופל בלגי בהכנה עצמית במקום. הילדים התלהבו בטירוף), והיה לנו די עצוב לעזוב כל כך מהר, במיוחד אל עבר הלא נודע.

נכנסנו לאוטו, ונסענו קצת עד העיירה bird in hand. תשמעו, באמת מוזרים האמישים האלו. מזל שהבנות שלי צופות אדוקות בסדרות איכות כמו אופרה וינפרי, וידעו קצת על אורח החיים האמישי, והשמועה אומרת שגם היה עליהם פרק ב"ארתור" אז גם הדור הצעיר בעניין J

בקיצור, מצאנו את נהג הכרכרות המקומי, שיעשה לנו סיבוב בכפר, בעגלה רתומה לסוס. חצי שעה עם סטיבן (לאמישים אין דאודורנט) ועם הסוסה שלו, טינה (או שאנחנו כבדים ממש או שהסוסה צריכה ראש מנוע חדש), ואנחנו התרשמנו במיוחד מחבלי הכביסה האינסופיים והבגדים החדגוניים.

אחרי שסיימנו איתו וגמרנו לצחוק לו בפרצוף (כי המשפחה שלנו מלאת טאקט, זה ידוע), המשכנו משם הלאה לעיר ושמה  York , ובה נמצא המפעל של הארלי דוידסון, ויש להם מרכז מבקרים וסיור במפעל.

הגענו לשם בצורה מפתיעה דווקא די בקלות, ואז גילינו שהכניסה לפס הייצור לילדים מעל גיל 12 בלבד. שרון נשבע שהוא בא לשם שוב בבר מצווה, כי זה ממש אבל ממש לא פייר שמחליטים שהוא לא מספיק גדול אפילו בלי לשאול אותו משהו או לעשות לו איזו בחינה. לדעתו הוא מספיק בוגר. אני חושבת שהוא צודק, אבל אין מה להתווכח.

בזמן שזאב והבנות סיירו בקו הייצור, אנחנו הצטלמנו על כל האופנועים, והעברנו את הזמן בלקטר על זה שלא נותנים לנו להיכנס. בחיי שקיטורים מעבירים את הזמן ממש מהר. כשהם יצאו הם סיפרו שהיה ממש כמו בטלויזיה, בתכניות שמראים איך מייצרים דברים, ושהעובדים במפעל הם אופנוענים מושבעים בעצמם והם מה-זה מתלהבים מהעבודה שלהם. הנה עוד אייטם לרשימת הקריירות המבטיחות – מרכיב בפס הייצור של הארלי דוידסון, עם קעקועים ובנדנה תואמת.

יצאנו משם, שעת צהריים, רעבים עד מאוד. החלטנו לעצור במקדונלדס הבא שנראה, ולאכול לפני הנסיעה לוושינגטון.

זה נגמר באיזו מסעדת "אכול כפי יכולתך" איטלקית. פיצות, פסטות וסלטים. כפי יכולתך. אז אכלנו כפי יכולתנו. יכולתי אמנם לא משהו, אבל היו ירקות אז זה היה סבבה (ואכלתי גם משולש קטן של פיצה. מודה). יכולתה של מעין, לעומת זאת, מרשימה ביותר והיא אכלה שלוש או ארבע מנות של פסטה ברוטב עגבניות. ככה זה כשמותר למלא את הצלחת שוב ושוב. שרון מצידו היה מודאג מאוד מאיך מסעדה כזו מרוויחה בכלל אם כל אחד יכול לאכול כמה שהוא רוצה (במיוחד לאור העובדה שהמסעדה היתה ענקית ואנחנו היינו כמעט היחידים שם).

ליד המסעדה היו שתי חנויות ענקיות – dollar tree ו- JoAnn.

אם יש חנות כדאי להיכנס אליה עם הילדים זה "הכל בדולר". קנו מדבקות, ולקים, ושטויות, וכל דבר באמת בדולר (פלוס מס). היה ממש קשה להוציא אותם משם, כדי להיכנס ל Joann ולקבל שיברון לב. להיכנס לחנות כזו ולצאת בידיים ריקות זה פשוט התעללות, אבל אין מצב שאני סוחבת מכאן בדים או ניירות הביתה. מה עצוב.

סיימנו שם, ויצאנו בניווט לוושינגטון. בנקודה מסויימת שני הטלפונים התחילו לנווט שונה זה מזה, אז נאלצתי לכבות אחד ולשים מבטחי בשני.

נסענו קצת יותר משעה וחצי, שבסופה ממש לא היינו בטוחים שאנחנו במקום הנכון. רחובות קטנים, באמצע חורש (או יער), פתאום אפילו לא היינו בטוחים שאנחנו בעיר הנכונה.

הגענו אל היעד (לפי ה GPS), ואנחנו לא מוצאים את מספר הבית הרשום.

מתקשרת למארחת לנייד. אין מענה.

מתקשרים הביתה – עונה פיליפינית, הם עדיין לא בבית, היא בבית עם הילדים, כן אנחנו במקום הנכון, פיספסנו בשני בתים את הכניסה.

לא כל כך יודעים למה לצפות, אנחנו נכנסים.

תשמעו. בית כזה לא ראיתי. רק בסרטים.

הגענו בחושך, אז את הגינה עם הבריכה אוכל לצלם רק מחר. אבל זה החדר שלנו:

פתאום אני לא מתגעגעת לבית המלון המפנק בפרדייז J

הילדים התחברו מיד, ועברו למשחק והשתוללות דו לשונית.

בעלי הבית הגיעו קצת אחרינו וישבנו לאכול ארוחת ערב.

כיף גדול, ופינוק גדול לא פחות.

שאלנו איפה העובש.

אה, הריפודים של הכריות בסלון בכביסה. זה בסדר. עבר.

מחר נלך לסייר במונומנטים של וושינגטון. צפוי מזג אויר משובח. היום אין כביסה, אז הולכת לישון במיטתי המפנקת – בזמן!

סיכום יום 6 – אם יוצאים, מגיעים למקומות מופלאים.