יום 27 – change engine oil soon

24.10.2011

בשעה 2:30 לפנות בוקר צילצל השעון של זאב. אנחנו אמורים לקום ב 4:00, אבל מכיוון שהטלפון לא מושתק צילצלה לו תיזכורת על ישיבת צוות, שמתקיימת בלעדיו (או שלא...) איפהשהו ביקום מקביל.

מי שמכיר אותו יודע שבזה נגמר לו הלילה, ומי שמכיר אותי יודע שהמשכתי לישון כרגיל.

בארבע קמנו, והתחלנו להתארגן ולהעיר את הילדים. הם הלכו לישון לבושים, כדי לחסוך זמן, וככה בחמש הגעתי למצב שאני מעמיסה את המזוודות על האוטו.

בקשה מיוחדת למחלקת הגינון של לאדרה ראנץ'  - אם אפשר היה לדחות את פתיחת הממטרות ברחוב לשעה 5:10 זה היה עוזר מאוד. בפעם הבאה. הפעם נרטבתי.

נפרדים בעצב רב מהמארחים שלנו, ומקווים לראות אותם אצלינו בישראל בקרוב, ויוצאים לדרך.

על הכביש מספר 5 יש תנועה ערה גם בחמש בבוקר. מטורפים פה כולם.

אנחנו עולים על ההיי-ווי, ורגע אחר כך נדלקת נורה באוטו עם ההודעה על החלפת שמן. זאב לא מספיק להגיד "שמן" וכבר המחוג של חום המנוע עולה.

חמש ורבע בבוקר, אנחנו על האוטוסטראדה, אוטו מלא ילדים ומזוודות, טיסה שחייבים להגיע אליה בזמן – והאוטו הזה מתחמם.

מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי וודאי זוכר את הרפתקאות המוסך עם הקראוון.

בשלב הזה – אני בטוחה שאני חולמת. משכנעת את עצמי שאני בחלום רע, ותכף אתעורר ויהיה ארבע במיטה, ואצטער שאני צריכה לקום.

לא, זה לא חלום. אותו תקלת מנוע בשני רכבים בשבוע. אם לא הייתי יודעת שיש לי קוראים צעירים הייתי מקללת את אשר על ליבי.

הנסיעה לשדה לוקחת יותר משעה, למזלינו אנחנו יכולים לנסוע בנתיב לרכב מרובה נוסעים (אנחנו מרובים), ואני חושבת שזו היתה השעה הארוכה בחיי. לעצור? לא לעצור? מי יחליף לנו שמן בחמש וחצי בבוקר? אם עוצרים ומחכים לגרר – אין מצב להגיע לטיסה. אם מזמינים מונית – מה עם כל המזוודות?

לקחנו הימור, והגענו בשלום לשדה. באותה המידה יכולנו לשרוף את האוטו.

תודה למי שצריך להודות בעבור הנס הקטן הזה.

בשדה התעופה אחרי כמה אי הבנות מול המכרטסת ושש מזוודות שמגרדות כולן את המשקל המותר – הצלחנו לנשום לרווחה, ולקנות משהו לאכול לפני הטיסה.  הטיסות הפנימיות האלו, שבהן לא נותנים שום דבר לאכול (אפשר לקנות שקית בוטנים בחמישה דולר, אם אתה ממש מתעקש), מזל שידענו מראש והצטיידנו.

הטיסה עוברת במהירות, ארבע שעות ואנחנו נוחתים בטורונטו.

ביקורת דרכונים – במהירות הבזק.

מזוודות – יצאו כולן – ראשונות.

דודים – מחכים בחוץ.

פגישה, נשיקות, מעמיסים את המזוודות על האוטו של הדודים, והולכים לקחת את האוטו השכור.

נכנסים לאוטו – מתניעים – ניחשתם נכון – נורית צהובה דולקת.

הפעם השירות אדיב במיוחד, ומחליפים לנו מיד את האוטו לאחד אחר, שעד כה נראה תקין.

נוסעים, מגיעים לבית של הדודים – איזה אושר. מרגישים בבית,  פינקו אותנו ביחידת דיור מדהימה, ואוכל של סבתא J

הולכים לישון מחוייכים ועייפים.

סיכום יום 27 – גם שלוש שעות הזזה בשעון יכולות לעשות ג'ט לג.