ככה סתם
מחוץ לבית. אוף. 40$. התייאשנו כבר מלנסות לשמור על מסגרת תקציב...
אנחנו
נוסעים לסיור בהוליווד עם משפחת דלמר – פגישה שקבענו עוד מהארץ, וכולנו מתרגשים
לקראתה מאוד.
הנסיעה
בבוקר עוברת בצורה חלקה – אף אחד לא יוצא לכביש ביום ראשון ב 9 בבוקר, מסתבר.
מגיעים
בקלות ובול בזמן, ופוגשים את הדלמרים בשמחה והתרגשות. יושבים, מקשקשים, מחליפים
חוויות...לכל אחת מהמשפחות יש את סיפורי המסע שלה עד היום, וכיף להיזכר ולצחוק מכל
ההרפתקאות.
אחרי
שנרגענו, לקחנו אוטובוס קומותיים שמסייר בהוליווד, ואפשר לעלות ולרדת ממנו בתחנות
שונות. התחלנו לנסוע, וירדנו ליד רודאו דרייב. משהו גרם לנו ללכת לכיוון ההפוך,
ופתאום מצאנו את עצמינו באמצע שוק אורגני, עם פינת ליטוף – במיקום הכי הזוי ביקום.
מכיוון
שהיה לי מידע פנימי לפיו אנחנו צריכים להגיע לרחוב רוברטסון, התחלנו ללכת במסלול
שהתברר אחר כך כארוך, מיגע, ונטול פואנטה. נפש חיה לא היתה ברחוב, ואנחנוף חבורה
צחקנית ורעשנית של ארבעה מבוגרים ושבעה ילדים (סליחה, ניצן, שכללתי אותך בחבורת
הילדים) היינו היחידים בסביבה. ברחוב אחד ילדה יצאה מהבית רק כדי לראות מי זה הולך
בחוץ. כנראה זה לא נהוג.
ברוברטסון
נחתנו כנראה בצד המשמים, כי לא היה שם כלום. לא בנאדם, לא סלבריטי, ואפילו לא בית
קפה. בסופו של דבר הלכנו לתחנת האוטובוס
הבאה, ועלינו עליו. המשכנו וקפצנו ממנו שוב בשוק האיכרים. החלטה של רגע שהתבררה
כהימור מוצלח מאוד, המון דוכני אוכל ומסעדות קטנות עם אוירה, ובאמצע – חנות
החלומות של ניצן – עולם המדבקות. היא לא האמינה שזה קורה לה, וחוץ מכל המדבקות
האינסופיות שמוכרים שם לפי מטר, היא מצאה שם את הפלסטרים המיוחלים – בצורת
קאפקייק. באמת, יש דברים שרק תמונה יכולה להעביר... מתנצלת שהכל כבר ארוז, אצטרך להשלים צילומים מחר...
אחרי
שקנינו מדבקות ואכלנו הגיע הזמן להמשיך,
ועלינו שוב על האוטובוס.
המטרה
הבאה של ניצן (שימו לב, יש מוטיב חוזר) היתה לעלות לקברה של מרילין מונרו. אין טעם
לשאול למה, אנחנו צוחקים על זה כבר הרבה זמן, איך נגיע להוליווד ונשתטח על קברי
צדיקות...
בקיצור,
אנחנו על האוטובוס, מתקרבים לתחנה של בית הקברות בהוליווד, והתקליט מקריין את פרטי
הטרוייה הרלוונטיים.
רמז
ראשון למה שעומד לקרות:
ברשימת
האנשים הקבורים בבית הקברות הנ"ל יש הרבה מכובדים, שמה של מרילין לא מוזכר
בינהם...
רמז שני:
אנחנו קמים
לרדת, והנהג שואל בפליאה: "פה? אתם בטוחים שאתם יורדים פה?"
אנחנו
יורדים, ומוצאים את עצמינו בשכונה מטונפת וגרועה במיוחד, ליד מרכז קניות דהוי ובו
פיצריה, ומכבסה, והרבה מקסיקנים מסתובבים בשטח... מחפשים את הכניסה לבית הקברות.
אתמול היתה פה מסיבה של יום המתים (זה חג מקסיקני), וכל בית הקברות מלא בתפאורות
ואביזרי תאורה מפורקים. כולנו בשלב הזה בהתקפת צחוק מטורפת, וגלית שואלת את ניצן:
"את בטוחה שהיא קבורה כאן? מאיפה את יודעת?" וניצן עונה בנונשלנטיות:
"אמא אמרה לי"... אני: "?!?!?!?!?"
רמז
שלישי למה שעומד לקרות:
שומר
בבית הקבורות מסתכל על החבורה המוזרה שנכנסת – ארבעה מבוגרים בוכים מרוב צחוק, שתי
ילדות בנות חמש שרצות על הדשא, ועוד מגוון ילדים, כולם צוחקים בטירוף... הוא מניד
בראשו ומחייך באופן מוזר... נראה כאילו אנחנו המחזה המוזר ביותר שראה מזה זמן
רב...
זאב נכנס
לאינטרנט ובודק בגוגל – מבינים את מה שהבנו כבר לבד – מרילין ממש לא כאן. קבורה
באיזה מקום אחר, פה תכף, איזה שמונה מייל מכאן.
בתמונה, ניצן עם שלט הכניסה לבית הקברות, שימו לב במיוחד לשורת השירותים הכימיים מאחוריה, זה כנראה שאריות מהמסיבה של אתמול...)
בתמונה, ניצן עם שלט הכניסה לבית הקברות, שימו לב במיוחד לשורת השירותים הכימיים מאחוריה, זה כנראה שאריות מהמסיבה של אתמול...)
אוקיי,
מבצעים נסיגה מהירה, לפני שנעיר את המתים מרוב צחוק. מתחיל להתקרר ולהחשיך –
ואנחנו מחכים לאוטובוס בתחנה, ליד המקסיקנים. יש לידינו חצר של בית ספר, חלק ממנה
מגודר בסרט צהוב של המשטרה. אולי דקרו כאן מישהו אתמול? דווקא נוח, קרוב לבית
קברות..
בשלב הזה
אתם יכולים לדמיין את מצב הרוח שלנו, גלית בוכה מצחוק עם דמעות, הילדים באטרף,
חיים וזאב מנסים להתקשר לחברת האוטובוסים לברר איפה האוטובוס שאמור לעבור כל 20 דקות...
שורה
תחתונה – כל כוחותינו שבו בשלום לתיאטרון הסיני, והצטיידו בקפה לפני הנסיעה חזרה.
אנחנו ללדרה ראנץ', משפחת דלמר לאנהיים – יש להם שלושה ימי דיסני עליזים לפניהם J
יש קצת יותר
תנועה מאשר בבוקר, ויש לי עוד ערב אריזה ארוך, אז אני מנצלת את הנסיעה לכתיבה של
הפוסט, הופכת שעה אבודה לשעת עבודה J
מחר
צריכים לקום בארבע בבוקר, ולצאת לשדה התעופה לפני השמש... נוסעים לטורונטו, יאללה
חורף!!
סיכום יום 26 – מזל טוב לרוני דלמר !
פוסט מעולה - מצחיק בטירוף.
השבמחקוזה עוד כלום לעומת מה שהלך שם באמת :)
השבמחקד"ש ונשיקות לכולם :)